רפורמה או מהלכים פוליטים

בשנת 2009 קיבלה הכנסת את התיקון ה-7 בחוק מינהל מקרקעי ישראל, שהפך את המינהל לרשות שאחת ממטרותיה העיקריות הייתה העברת הבעלות בקרקעות עירוניות לידי חוכרים

רשות מקרקעי ישראל החלה את דרכה כ"מנהל מקרקעי ישראל", גוף שנוסד עם קום המדינה והסתמך על חוק יסוד מקרקעי ישראל (תש"ך, 1960), עליו חתומים ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון והנשיא דאז, יצחק בן צבי.

מטרת החוק הייתה שימור הבעלות על קרקעות המדינה, קרקעות הקרן הקיימת לישראל וקרקעות הרשות לפיתוח (המופקדת על האדמות שהופקדו בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לאחר מלחמת העצמאות, ואת הקרקעות שהופקעו על-פי חוק רכישת מקרקעין) ופיקוח על עסקאות הקשורות אליהן, לטובת הציבור, הסביבה והדורות הבאים. על ביצוע החוק הופקדו שר האוצר ושר החקלאות במשותף.

עם השנים, עבר הגוף החשוב והשנוי במחלוקת שינויים רבים וגם החוקים הקשורים אליו השתנו לא פעם, מסיבות שונות.

בשנת 2009 קיבלה הכנסת את התיקון ה-7 בחוק מנהל מקרקעי ישראל, שהפך את המנהל לרשות שאחת ממטרותיה העיקריות הייתה העברת הבעלות בקרקעות עירוניות לידי החוכרים המחזיקים בהם לצורכי מגורים ותעסוקה. בפועל, החלה הרשות את פעילותה במרץ 2013, לאחר שהושלמו הסכמי פרישה והסכמי עבודה של עובדי המנהל לשעבר והרשות כיום

המעבר לאחריות משרד הבינוי והשיכון 

בשנת 1990 החליטה הממשלה על העברת המינהל לאחריות משרד הבינוי והשיכון ומינוי שר הבינוי והשיכון דאז, אריאל שרון, כיו"ר מועצת מקרקעי ישראל. בשנת 1996 הוקם משרד האנרגיה והתשתית המורחב (משרד התשתיות הלאומיות) והמנהל הועבר אליו, כחלק מתכנית סיכול העברתו לכפיפות משרד ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. ניסיון נוסף להעברת המנהל לכפיפות משרד ראש הממשלה על ידי אהוד ברק, נכשל גם הוא.

ראש הממשלה היחיד שהצליח עד כה להעביר את המנהל לאחריות משרדו, היה אריאל שרון, שביקש למנוע משר התשתיות הלאומיות דאז, אפי איתם, אחריות על מנהל מקרקעי ישראל.

ב-2003 הוקם משרד התעשייה והמסחר המורחב והמנהל הועבר לאחריותו של השר דאז, אהוד אולמרט. לאחר שאולמרט מונה לשר האוצר בשנת 2005, , הועבר המנהל לאחריותו של שר התיירות דאז, אברהם הירשזון. ב-2006 הוחזר המנהל לאחריות משרד הבינוי והשיכון והוא פועל במסגרתו עד היום.

שינוי החוק ויעוד הרשות

בשנת 2009 קיבלה הכנסת את התיקון ה-7 בחוק מנהל מקרקעי ישראל, שהפך את המנהל לרשות שאחת ממטרותיה העיקריות הייתה העברת הבעלות בקרקעות עירוניות לידי החוכרים המחזיקים בהם לצורכי מגורים ותעסוקה. בפועל, החלה הרשות את פעילותה במרץ 2013, לאחר שהושלמו הסכמי פרישה והסכמי עבודה של עובדי המנהל לשעבר והרשות כיום.

במקביל, הוכפפה הרשות למועצת מקרקעי ישראל, שבראשה עומד שר השיכון, אשר קובעת את מדיניות המקרקעין במדינה והרשות הפכה לגוף המבצע מדיניות זו, כשתפקידיה הנם: הקצאת קרקעות למטרות מגורים, דיור בר השגה, דיור ציבורי, תעסוקה, שטחים פתוחים ומטרות אחרות, במקומות ובהיקפים הנדרשים על פי צורכי המשק, החברה והסביבה, לרבות צרכים עתידיים. מתן שירותים לבעלי זכויות במקרקעי ישראל ככל הנדרש, לצורך ניהול זכויותיהם או מימושן.

כחלק מהקמת הרשות בשנת 2009 וכחלק מחוק ההסדרים, הוכללה גם רפורמה שמטרתה הייתה הפשרת הקרקע החקלאית (המהווה את החלק הגדול בקרקעות המדינה) לסחר נדל"ני. רפורמה זו החלה למעשה את תהליך ההפרטה של מנהל מקרקעי ישראל ושל מכירת קרקעות המדינה, בניגוד לחוק היסוד משנת 1960

שמירה על קרקעות כמשאב לטובת הציבור, הסביבה והדורות הבאים. יישום הרפורמה במקרקעי ישראל והקניית הבעלות בנכסים עירוניים מהוונים לחוכרים. קידום הרישום של הזכויות במקרקעי ישראל בפנקסי המקרקעין. רכישת קרקעות וסיוע למדינה בהפקעת קרקעות לפי כל דין, לרבות למטרות סביבתיות. ביצוע מדיניות המקרקעין הנקבעת על ידי מועצת מקרקעי ישראל וכל תפקיד אחר הנוגע לניהול מקרקעי ישראל, המוטל עליה לפי כל דין או לפי החלטת הממשלה.

הרפורמה והסוגיות הציבוריות

כחלק מהקמת הרשות בשנת 2009 וכחלק מחוק ההסדרים, הוכללה גם רפורמה שמטרתה היתה הפשרת הקרקע החקלאית (המהווה את החלק הגדול בקרקעות המדינה) לסחר נדל"ני. רפורמה זו החלה למעשה את תהליך ההפרטה של מנהל מקרקעי ישראל ושל מכירת קרקעות המדינה, בניגוד לחוק היסוד משנת 1960. הביקורת הציבורית על הרפורמה מגיעה מכמה תחומים:

תחום בטחוני-לאומי: המבקרים מעלים את הטענה כי אין דרך להבטיח שקרקעות מדינה שימכרו לבעלות פרטית, לא ימכרו שוב לגורמים עוינים למדינה.

תחום כלכלי: לאחר העבר כמות קרקעות גדולה מידי המדינה לידיים פרטיות, לא תוכל המדינה לתכנן תכניות עתידיות המתבססות על הקרקעות שהועברו. כמו כן, לא תוכל המדינה לקבוע ייעוד לקרקעות המוחזקות בידיים פרטיות, דוגמת הקצאת קרקע לדיור בר השגה או פיתוח הפריפריה.

תחום חברתי: כיון שבבסיס קביעת עלות כל פיתוח או ייצור עומד ערך הקרקע, הרי שבעלי אמצעים שירכשו את אדמות המדינה יוכלו להשפיע על כלכלתה באופן שאינו ניתן לביקורת או לניהול.

תחום סביבתי: כיום יכולה המדינה להקצות שטחים למטרות סביבתיות או לחלופין, לאכוף חוקים הנחשבים "ירוקים", באדמות השייכות לה אולם קיים קושי לאכוף את אותם חוקים על קרקעות פרטיות.

תחום פוליטי: ח"כים רבים, הן מימין והן משמאל המפה הפוליטית, טוענים כי במועצת רשות המקרקעין קיים רוב לנציגי משרדי הממשלה, הנתונים ללחצים פוליטיים, מה שיקל על גורמים המקורבים להם, לרכוש את הקרקעות ולהקל על חברי מפלגות העוסקים בתחום הנדל"ן לקדם את ענייניהם המסחריים, על חשבון אלו שאינם מקורבים.